בפריפריה הדרומית התקיימו בעשורים הראשונים של המדינה שתי מגמות רוחניות זו לצד זו. הדומיננטית הייתה המגמה החילונית שהושפעה בעיקרה מהתרבות המזרח אירופאית, אשר רווחה בעיקר בקיבוצים. תרבות זו התאימה לתרבות הדומיננטית של מייסדי המדינה ונחשבה לתרבות גבוהה. לצידה התבססה אט אט חברה דתית בעלת מורשת תרבותית אותה הביאו העולים מאסיה ואפריקה, אשר לא תאמו את זו של ההגמוניה הממלכתית. ביניהם התבלטה התרבות של עולי צפון אפריקה שבמרכזה אמונה חזקה ברבנים וצדיקים מחוללי ניסים. אמונה זו הושתקה ונדחתה שנים רבות על ידי ההגמוניה החילונית. חגים עדתיים ובראשם המימונה נחשבו לתרבות 'עממית' נחותה. בסוף שנות התשעים של המאה העשרים החלו בני הדור השני של עולי צפון אפריקה לשקם את מורשתם האתנו – דתית, שבמרכזה אמונה כי צדיקים ורבנים שנפטרו לפני עשרות ומאות שנים יכולים לחולל ניסים למי שיעלה לקברם. לכן הם החלו בסוף שנות התשעים של המאה ה 20 להביא ארצה עצמות של רבנים חשובים שנפטרו ונקברו בצפון אפריקה, בעיקר במרוקו ובתוניסיה, לקבורה מחודשת באדמת מדינת ישראל. היזמים מתגוררים בפריפריה הדרומית, לכן הביאו אותם לבתי הקברות בסמוך למקום מגוריהם.
המרכז לחקר דת ומורשת יבדוק תופעות דתיות כגון התפתחות מרכזי קדושה ועלייה לרגל אל קבריהם המחודשים של אותם רבנים שהובאו מצפון אפריקה. יחקור גם את הסיבות לצמיחת קהילות חרדיות בעיירות הפיתוח בפריפריה הדרומית ומאפייניהן. מטרתו של המרכז היא לבדוק את התפתחותה של התרבות העממית, לצד קהילות דתיות וחרדיות כחלק אינטגרלי ומשלים להתיישבות הציונית בפריפריה. וכן לבנות מודלים של שיתופי פעולה ושיח בחברה הישראלית.
